בפסיקה תקדימית מיום 07/10/10 (מס’ הליך א’ 161018/09) חייב בית משפט השלום בתל אביב את המדינה לפצות אזרח בולגרי שעוכב ונכלא במתקן מסורבי הכניסה נתב”ג בשל רשלנות משרד הפנים. מדובר בעובד זר לשעבר שהגיש תביעה בבית הדין לעבודה נגד מעסיקו בישראל ושב למולדתו. לימים זומן התובע ע”י בית הדין לעבודה להתייצב לדיון במשפטו, אולם כאשר הגיע ארצה על מנת להתייצב לדיון עוכב ונכלא בנתב”ג למשך 7 ימים, עד ששוחרר לבסוף לאחר התערבות בית משפט לעניינים מנהליים. התובע הגיש באמצעות משרדנו תביעה לפיצויים נגד המדינה, בטענה שהמדינה התרשלה בהפעלת סמכויותיה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי”ב – 1952, ופגעה בזכות הגישה לערכאות שלו. בפסק הדין קיבל בית המשפט את טענותינו, לפיהן שיקול הדעת של משרד הפנים היה רשלני כלפי חירותו של התובע, וקבע כי משרד הפנים “שם למרמס” את זכות הגישה לערכאות שיפוטיות של התובע. המדינה חויבה לפצות את התובע בסך של 3,000 ₪ לכל יום כליאה שלא כדין, וכן בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד. ההיבט התקדימי בפסיקה זו נובע מכך שלראשונה נפסק בישראל פיצוי כספי בגין אופן הפעלת סמכויות של בקרי גבולות, שנחשבו בעבר לסמכויות כמעט מוחלטות, ומדחיית טענות פרקליטות מחוז ת”א לפיהן אין לפצות זרים שעוכבו ונכלאו בנסיבות בהן ביכולתם להשתחרר מן המעצר ככל שיסכימו לגירושם המיידי לארצם. בית המשפט קבע בעניין זה כי זכותם של זרים לנהל בארץ הליכים משפטיים הינה זכות יסוד חוקתית, ואין לדרוש כי יוותרו עליה עקב מעצר בנסיבות אלה.
